העץ וענפיו

בהביטי בגינה הגדולה הנשקפת מבעד חלון סגרירי, צמח עוד העץ וצמחו ענפיו. מאז שנטעתיו, לפני המלחמות הגדולות, עלה והפך לאיש, לגבר שבגברים, להשתקפות עברי ולמאוויי עתידי.

טבעותיו, אל נכון, תמצית-חיי הן. בשורשיו הנסתרים-מעין חקוקים אבות אבותי, בגזעו המחוספס חרותים תולדות-אדמתי ובענפיו הרבים-מספור זרעי-סקרנותי.

העץ הממלא את חלון סגרירי לימדני דבר ושניים. הוא הוא המודל לחיקוי, הוא התאוה הבלתי מסותרת לחקור, להתמיד ולספר תולדות האדם ובהן תולדותי.

עברו שנים. הייתי לאיש ותחת ידי נוצר והלך ספר-משפחה לתפארת.

ואם יש את נפשך להתחיל ולחקור משפחתך דע כי צריך משוגע לדבר.

אני כבר השתגעתי, ממש נסחפתי, ו”עונג שבת” הוא התוצאה.

פורסם בקטגוריה קצרצרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.